ברשימת ספינות המעפילים במוזיאון ההעפלה בחיפה, רשום בין היתר השם "המעפיל האלמוני".
לא רבים שמעו על ספינה זו, כי אלמונית הייתה כשמה, אך בליבי מעורר שם זה סערת רגשות וים של זכרונות. זכרונות על ים סוער ורוגש, עליו מטלטלת ספינת משא קטנה - "המעפיל האלמוני". זו הספינה שלי, בה עליתי ארצה לפני שנים רבות, כמעפילה אלמונית, אחת מני רבים.
היה זה אחרי השואה בה הושמד חלק גדול מעמנו. אני הצלחתי להינצל. כשהשתחררתי מן המחנות והזוועות הייתי ילדה חסרת כל שמרבית משפחתה אבדה בשואה. לא היה לי בית לאן לחזור והתחלתי לחפש דרך לחיים חדשים עד ששמעתי על ארץ ישראל. מן הרגע שנודע לי שהיהודים נאבקים על מקום משלהם בארץ ישראל מילאו המחשבות והחלומות על ארץ זו את כל חיי. "עליי להגיע לארץ ישראל, ויהי מה! רק שם, בארץ של יהודים יהייה לי בית מחדש " - לא הרפתה ממני המחשבה. אבל איך עושים זאת, כשארץ החלומות שלי נמצאת הרחק מעבר לים והעלייה אליה אסורה על ידי הבריטים השולטים בה?
בדרך נדודיי הצטרפתי אל קבוצת ילדים, ניצולי שואה כמוני, שהחליטו גם הם לחפש דרך אל ארץ ישראל. שליחים יהודים מן הארץ הגיעו לגולה, אירגנו אותנו והחלו להובילנו בסתר בדרך לעלייה.
ארוכה מאוד הייתה הדרך ונמשכה קרוב לשנתיים. עברנו ארצות רבות ושונות בדרכים חשאיות תחת שמות בדויים. הלכנו קילומטרים רבים בלילות אפלים ביערות עבותים כדי לעבור את הגבול בין ארץ לארץ עד שהגענו לצרפת משם אמורים היינו להפליג ארצה. ידענו מה פירושה של הפלגה כזאת בדרך ההעפלה, שהיא עלייה בלתי חוקית לפי חוקי האנגלים ששלטו אז בארץ. השליחים סיפרו לנו על הסכנות הכרוכות בהפלגת סתר כזו ועל הקשיים הרבים בדרך. לא הסתירו מאתנו דבר כדי שכל אחד ידע מה לפניו ויוכל להתחרט אם ירצה. ידענו ופחדנו מאוד ואף על פי כן ציפינו בקוצר רוח לרגע בו נפליג.
והנה, לפתע, לאחר למעלה מחודש ימים של ציפייה מורטת עצבים התבשרנו: "הלילה זה יקרה...". ואכן, זה קרה. לאחר לילה שלם של נסיעה במשאיות סגורות (מחשש שנתגלה) עמדנו בנמל צדדי של העיר מרסי בפני ים אפל ומבעית וספינת משא המצפה לנו. שמונה מאות מעפילים נדחקו ובאו אל בטן הספינה הקטנה שלנו והסיפון התרוקן מהר עד שלא נודע כי באנו אל קרבה. בפנים, בתוך התאים נשכבנו על דרגשים ערוכים בשתי קומות שהיוו את משכננו במשך המסע. על בשרנו חשנו את הביטוי "צפופים כמו סרדינים בקופסה". כשמישהו רצה להתהפך מצד לצד, היו חייבים כל שכניו לדרגש להתהפך יחד עמו, אחרת זה היה מבצע בלתי אפשרי.
בלב ים הורשינו לצאת אל הסיפון ולנשום אוויר צח. אמנם ספינתנו הקטנה מטלטלת בין גלי הים ועם כל טלטול מתהפכים המעיים, אך לאחר המחנק בפנים, מה ידמה ומה ישווה לתענוג זה של שהייה על הסיפון באוויר החופשי? לא לאורך זמן הספקנו להתענג. "לפנות מיד את הסיפון, כולם לתאים!" – חזרה ונשנתה הגזרה כשאנייה כלשהי נראתה באופק. חס וחלילה שעין אנייה זרה תגלה את "הסחורה" שמובילה ספינת המשא שלנו.
יום אחד הרגשנו טלטלה עזה מנשוא. הייתה סערה בים וספינתנו עמדה לטבוע. איזה יאוש! אחרי כל התלאות שעברנו, לטבוע דווקא בדרך לארץ ישראל. כולנו הוזעקנו אל הסיפון ולפי הנחיות המלחים התרוצצנו מצד לצד של הספינה כדי לשמור על שיווי משקלה.
כך התענינו במשך שבועיים של הפלגה בים, אך קיבלנו את ייסורינו באהבה. הרי לארץ ישראל אנו נוסעים ולשם כך כדאי גם לסבול. עם כל יום שחלף התקרבנו יותר אל ארץ חלומותינו וככל שהתקרבנו גברה החרדה. השיחות שהתנהלו אז בינינו מהדהדות עדיין באוזניי:
- אין לנו שום סיכוי. לא נצליח להתחמק מתחנת הראדאר שהבריטים הציבו כדי לגלות ספינות מעפילים.
– מי יודע? אולי יקרה נס? הרי נס אחד כבר קרה לנו בדרך, הצלחנו לעבור את הסערה בלי לטבוע, אז אולי נצליח גם לחמוק מעין הראדאר מבלי שנתגלה? הרי היו ספינות לפנינו שהצליחו להגיע קרוב לחוף.
- קרוב לחוף ולא לחוף עצמו? מדוע?
- ספינת מעפילים לא יכולה לעגון בנמל, ומחוץ לנמל מלא החוף שרטונים ושוניות. לכן לא תוכל ספינתנו להתקרב לחוף ממש. נצטרך,אפוא, לקפוץ לים ולשחות.
- לשחות?! אוי ואבוי לי! איזה פחד! אני לא יודעת לשחות. מה יהיה?
- יהיה טוב. לא שמעת על חברי ההגנה שמצפים לספינה בלילה אי שם בחוף החשוך? הם יעזרו לנו כמו שעזרו למעפילים שלפנינו.
- כן, נכון! למחרת יכתבו גם עלינו בעיתון שהצלחנו להערים על הבריטים ולהסתנן לארץ.
- בזמן שהאנגלים יתעוררו לחפש אותנו בקיבוצים הסמוכים נהיה כבר לבושים כמו קיבוצניקים, והאנגלים לא יוכלו להבדיל בין מעפיל לקיבוצניק.
- הוי אלוהים, הלוואי שזה יקרה כבר. אני לא יכול יותר!
זמזום מאיים של מטוס שחג מעלינו החרידנו לפתע ושם קץ להזיותינו. הבריטים גילו אותנו. "הכל אבוד!" - נשמעו קריאות ייאוש ברחבי הספינה. לא היה עוד טעם להסתתר. עלינו לסיפון וההכנות לקרב הצפוי החלו. הסתערנו על הדרגשים, מקום מרבצנו במשך מסע, שיברנו אותם והם היו בידינו לשברי קרשים בהם נילחם באנגלים. לפתע הגיחו לעברנו אניות משחית ענקיות. ספינתנו עשתה נסיונות נואשים לחמוק מהן, אך הן הקיפוה. ממרומי האניות השקיפו החיילים הבריטים בלעג על ספינת ה"גמד" שלנו בתווך.
הקשיבו, הקשיבו! - נשמעו קריאות ברמקול – מוטב שתיכנעו בשקט ותמנעו מעצמכם צרות. אין לכם שום סיכוי להימלט. הסגירו את עצמכם בידינו ונעביר אתכם למחנה מעצר בקפריסין.
- אנו לא נכנעים - השיב הרמקול שבספינתנו – "תנו לנו להיכנס לארצנו. לא תצליחו לשלול מאתנו זכות זו!
את מלחמת הרמקולים הפסיקו סילוני מים כבדים שניתכו עלינו לפתע מכל העברים. לא משנו ממקומנו. רטובים עד לשד עצמותינו עמדנו על הסיפון. מפינו פרצה שירת "התקווה" ואחריה שירי ארץ ישראל שלמדנו בדרכים. הם חתכו בבשרנו בסילוני מים ואנו השבנו בשירה אדירה. מדי פעם התחדשה מלחמת הרמקולים עד ש"המשחק" נמאס על הבריטים והם החלו להשליך עלינו פצצות גז מדמיע.
- הפנים שלי נשרפות, אני לא רואהכלום, התעוורתי, הצילו!!!
הזעקות והבכי נישאו בכל הספינה, החלה מנוסת בהלה לתאים כשערפל סמיך מכסה את העיניים ובפנים – צריבה נוראה. בתוך היללות והמהומה החלו לפתע להישמע קריאות:
- לא לברוח! להחזיק מעמד! להילחם!
והקרב החל. הם השליכו עלינו פצצות גז מדמיע ואנו עליהם מכל הבא ליד: בקבוקים, קופסאות שימורים, ומעל לכל שברי קרשים (הדרגשים שלנו ז"ל). היו מעפילים שקפצו לים והחלו לשחות לעבר החוף הרחוק. מאניות המשחית הורדו מיד סירות כדי לצוד את השוחים. היו גם יריות לעברם ופצועים. הקרב ארך כשעה וחצי וסופו היה צפוי ועצוב.
המשחתות התקרבו לספינתנו יותר ויותר,סגרו עליה מכל עבר וחיילים בריטיים החלו לקפוץ לתוכה ממרומי אניותיהם. בתחילה הצלחנו להשליך כמה חיילים הימה, אך הם היו רבים, התגברו עלינו והשתלטו על ספינתנו.
הם גררו את ספינתנו לנמל חיפה ולפנות ערב העבירו אותנו לאניית הגירוש שהובילה אותנו אחר כך לקפריסין. לא בנקל הצליחו להעבירנו. נאבקנו בהם עד הרגע האחרון. בכוח סחבו החיילים הבריטיים כל אחד מאתנו לאניית הגירוש.
הלילה ירד ומראה מרהיב של שלל אורות מן העיר חיפה ההררית התגלה לעינינו. תשושים ומובסים חזינו במראה כשהלב נצבט וכואב. בראשי זמזם אז בלי הרף פסוק שהספקתי ללמוד בתנ"ך, דברי ה' למשה על הר נבו: "כי מנגד תראה את הארץ,ואליה לא תבוא." ישבנו באניית הגירוש שהרחיקה אותנו מארצנו ובכינו. כשהגענו למחנה המעצר בקפריסין חשכו עינינו. שוב ראינו גדרות תיל ומגדלי שמירה מסביב וזכרונות מן השואה צפו ועלו.
אכן,האנגלים ניצחונו, אך לא לאורך זמן. עד מהרה התאוששנו והתחלנו לארגן את החיים שלנו במחנה בקפריסין כהכשרה לחיים בארץ ישראל. מחופשים כמעפילים התערבבו באניות הגירוש והגיעו לקפריסין שליחים מארץ ישראל. הם לימדונו עברית ושירים עבריים, סיפרו לנו על הארץ ועזרו לנו לעבור את התקופה הקשה. כשמונה חודשים הייתי כלואה במחנה המעצר בקפריסין עד שהגעתי סוף סוף לארץ כיסופיי.
מה שקרה בהמשך לספינתנו "המעפיל האלמוני" אינני יודעת, אך זכרה קיים ברשימת ספינות המעפילים שבמוזיאון ההעפלה בחיפה וחי בקרבי עד היום.